<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ברכות</h1>
<h2>דף לה.</h2>
תנן כיצד מברכין על הפירות וכו', ת"ר קדש הלולים מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם לטעום כלום קודם שיברך, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה ילך אצל חכם וילמדנו סדר ברכות, כדי שלא יבוא לידי מעילה. ואמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. ואמר ר' חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומ' אין פשע וגו'.
מספר המינין שאנו חייבין עליהן לברך, חלוקים לששה חלקים. חלק האחד שאנו חייבין לברך על כל מאכל שאדם אוכל לפניו ולאחריו, חוץ מפחות מכזית שמברכין לפניו ואין מברכין לאחריו, כמו שאנו עתידים לפרש בסייעתא דשמיא. וחלק השני שאנו חייבין לברך על כל המאכלין ועל כל המשתאות, חוץ ממאכלין ומשתאות הבאין בתוך הסעודה. וחלק השלישי שאנו חייבין לברך על הריח, לפניו אבל לא לאחריו. וחלק רביעי שאנו חייבין לברך על הנראה, לפניו, ואין שם ענין ברכה לאחריו. וחלק חמישי שאנו חייבין לברך על הנשמע, לפניו, ואין שם ענין ברכה לאחריו. וחלק ששי שאנו חייבין לברך על המצות קודם עשייתן, אבל לאחריהם אין שם חיוב ברכה, אבל יש קצת מן המצות שמברכין אחריהן כענין רשות דמצוה, כמו שנפרש לפנים. ואחר שהזכרנו אלו ששה חלקים הוצרכנו נמי לפרש מנין הברכות שאנו מברכין על אלו החלקים. מנין הברכות שאנו חייבין לברך על המאכלות לפניהם ולאחריהם הם תשע, חמש מהן לפני המאכלים, והם המוציא, ובורא מיני מזונות, ובורא פרי העץ, ובורא פרי האדמה, ושהכל נהיה בדברו. ואע"פ שברכת שהכל שהיא ברכה החמישית תכשר לברכה על מקצת המאכלים, ותכשר נמי על מקצת המשתאות, אבל ארבע האחרות לא הוכשרו לברכן אלא על המאכל. וארבע הנותרות מן התשע לא יכשר לברכן אלא אחר המאכל, והם ברכת המזון, [וברכת] על המחיה ועל הכלכלה, ועל העץ ועל פרי העץ. ועל שאר, שאינן מחמשת המינין פירות האמורין בתורה בשבח הארץ, בורא נפשות. ואע"פ שברכת בורא נפשות [שהיא רביעי'] תכשר לברכה אחר מקצת המאכלות ומקצת המשתאות. ואע"פ שכשאנו מעיינין בברכות הן י"א עם בורא פרי הגפן שלפני שתיה, ועם על הגפן שלאחר שתיה, אין [מחשבין] אלא תשע כאשר כתבנו, כי בורא פרי הגפן בכלל פרי העץ הוא, ועל הגפן בכלל על העץ ועל פרי העץ. ומנין ברכות של שתיה לפניהם ולאחריהם ארבעה, שתים לפניהם, על היין בורא פרי הגפן, ועל שאר מיני שתיה שהכל, ושתים לאחריהם, על היין על הגפן ועל פרי הגפן, ועל שאר מיני שתיה בורא נפשות רבות. ומנין ברכות של הריח חמש, בורא עצי בשמים, ובורא מיני בשמים, ובורא עשבי (השדה) [בשמים], ואשר נתן ריח טוב בפירות, ובורא שמן ערב. ואיכא מאן דמוסיף על אלו ששה חלקים חלק שביעי מהרגש (ו)משוש, ורבינו שמואל אבן חפני ז"ל הזכירו בחבורו ולא פרשו. ואיפשר דעל משוש תפילין קאמר, אליבא דרבנן דבי רב אשי דכל אימת דממשמשי בהו מברכי.
ועל המצות נמי דבר ברור הוא שעל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן (פסחים ז':), ואין ברכה לאחר עשייתן אלא למצות תפילין אליבא דבני מערבא. וקשיא לן מאי שנא תפלין מציצית ומשאר מצות.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, ודוקא היכא דחשש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון, דהוה ליה שמן עקר, דתניא החושש בגרונו לא יערערנו בשמן, אבל נותן הוא לתוך אנגרון ובולע, אבל היכא דאכיל ליה על ידי הפת הויא ליה פת עקר ושמן טפל ומברך על העקר ופוטר את הטפילה, ואי שתי ליה משתא איזוקי קא מזיק ליה ולא מברך עליה.
<h2>דף לו.</h2>
קמחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה, ורב נחמן אמר שהכל. ופסקי רבואתה כרב נחמן דמסתברא כותיה, דלא עבידי אינשי לספויי קמחא. וקמחא דשערי שהכל דאמר שמואל קרא חייא וקמחא דשערי שהכל. קורא שהוא בראש הדקלים רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל, והלכה כשמואל. ואמר רב יהוד' אמר [רב] צלף של ערלה זורק אביונות ואוכל הקפרס, והכי הלכתא. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא, לגבי ברכה נמי לאו פרי העץ [הוא] ומברכין עליה בורא פרי האדמה. פלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה, יבישתא לא כלום דלאו אוכלא אינון, וכן זנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה, יבישתא לא כלום. חביץ קדירה, וכן דיסא דכעין חביץ קדרה, כגון דאיכא דובשא, רב יהודה אמר שהכל, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות, אמר רב יוסף נקוט דרב (יהודה) [כהנא] בידך, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל [שיש בו] מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן הלכתא. חביץ קדרה קורין לו ישמעאל[ים] קביץ.
<h2>דף לו:</h2>
גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. והא מילתא דרב ושמואל כתב בו הרב ר' יהודה ז"ל כמה מחלוקת שחלקו בהן הגאונים ז"ל ולבסוף כתב מה שפסק הגאון ר' יצחק בהלכותיו וזהו תורף דבריו, גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, אלמא אורז לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות, ואותבינן עליהו דרב ושמואל מהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה, טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות, ואם אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וסלקא להו בתיובתא, הלכך לגבי אורז כד מבשל ליה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום, וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובת לא, דקיימא לן בהא כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, דלא אתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה, אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובת לא איתותב, הילכך קיימא לן כותיהו בהא דליכא מאן דפליג, ועוד דסוגיין כותיהו. וכתב נמי הגאון ר' יצחק ז"ל ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות. ואנן תמהינן טובא על הא דכתב בפת דוחן שהכל, דהא אורז ודוחן חד תכסיסא היא, וכיון דבאורז מברכינן בורא מיני מזונות, בדוחן נמי איבעי [לן] לברוכי הכי, דמאי שנא אורז מדוחן, ואי משום דקא פליג ר' יוחנן בן נורי, הא קיימא לן (פסחים קי"ד:) דלית דחש לה להא דר' יוחנן בן נורי. והיכא דאכיל איניש פת תערובת כגון קמחא דשערי או דחטי דערבינהו בהדי קמחא דדוחן או בקמחא דגלבונים או בחד מינא דלאו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות אי עבדינהו מעשה קדרה, ואי עבדינהו פתא המוציא ושלש ברכות. וכן נמי היכא דעריב קמחא דפרי העץ כגון אלונים וכל דומיהם דרגילי אינשי אגב הדחק דטחנין להון וערבין בהדי מחמשת המינין אי עבדינהו מעשה קדרה מיני מזונות, ואי עבדינהו פתא המוציא ושלש ברכות, דכל מידי בתר חמשת המינין גרירי. כללא דמילתא כל מיני דגן מבושלין כגון חמשת המינין חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהן מבושלין בקדרה בתחלה מיני מזונות ולבסוף על המחיה, ואי לא בשלינהו אלא כייס להו מיכס בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות. ורהטא בין דמפשי בה מיחא בין דלא מפשי בה מיחא מיני מזונות, כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו [מחמשת המינין] וכו'. וחביצא אע"ג דלית ביה פרורין כזית ואית ביה תואר לחם מברכין עליה המוציא ושלש ברכות, דהלכתא כרב ששת וכדתריץ רבא, ואם אין עליהם תאר לחם מיני מזונות. ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה וכו'. והאי כובא דארעא מיני מזונות, ואי קבע סעודתיה עליה המוציא ושלש ברכות. ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי שהכל דזיעא בעלמא היא. ותמרי אי עבדינהו טרימא פרי העץ דבמלתיהו קיימן כדמעקרא. ושתיתא עבה דלאכילה עבדי לה מיני מזונות, רכה דלרפואה עבדי לה שהכל.
<h2>דף לח:</h2>
על הירקות אומר בורא פרי האדמה. קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנית על ידי האור, אף ירקות שנשתנו על ידי האור, אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות במלתייהו קיימן, וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ור' יוחנן הכי סבירא [להו], ותניא נמי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר' מאיר, ור' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח, ולא פליג עליה דרבי מאיר אלא לענין מצה, הואיל ובעינן טעם מצה וליכא, אבל בעלמא אפי' ר' יוסי מודה דשלקות במלתייהו קיימן ומברכינן עליהו בורא פרי האדמה ואפילו תומי וכרתי. קרא חייא וסלקא וכרבא שהכל, ואי שליק להו פרי האדמה, וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו בחיותיהו מברך עליהו שהכל, ואי שליק להו פרי האדמה. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אכל (כ)זית מליח מברך עליו תחלה וסוף, וש"מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף. והיכא דליכא כזית, בתחלה בעי ברכה דאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה, ולבסוף לא בעי ברכה. ותבשילא דסלקא בורא פרי האדמה, ואפילו תבשילא דלפתא דשדו ביה קמחא בורא פרי האדמה, דהאי דשדו ביה קמחא טפי, לאדבוקי בעלמא הוא דעבדי ליה. ומיא דסלקא ומיא דלפתא ומיא דשבתא בורא פרי האדמה, דקיימא לן מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי.
<h2>דף מ.</h2>
ואמרי' במתני' ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ואקשינן פשיטא, ותרצינן לא צריכא לר' יהודה דאמר חטה מין אילן הוא אפי' הכי לענין ברכה לא, מאי טעמא היכי מברכינן פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגואזה דהדר מפיק, אבל היכא דמית גואזה לא מברכינן פרי העץ, ואיתמר משום רבואתא כל אילן דנתרי טרפי בסתוא ופישן גואזיה ועילין מיא בגואזיה ומהנפק אטרפיה מן גואזי אילן הוא ומברכין על פיריה פרי העץ, וכל אילן דיביש בסותא ובאלי לגמריה גואזיה ואטרפיה והדר פארי משרשין דיליה כגון הני שומשמי פרי האדמה. ותני בתוספתא (כלאים פ"ג ט"ו) כל המוציא עלין מעקרו עשב הוא, וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא. ואי בר ריחא הוא מברכין עליו בורא עצי בשמים דדמי להדס. שוכ"ר קנה דיליה ודאי עץ הוא. וכי נטעי ליה אינשי נמי אדעתא דשוכר נטעי ליה ומברכינן עליה בורא פרי העץ, ועל השוכר נמי פרי העץ. ואית רבנן דאמרי שוכר וקניא דשוכר פרי האדמה. ולא משום דסבירא להו דקנה לאו עץ הוא, אלא הכי סבירא להו דאע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא פירא קא אכלינן לא מתאמר ביה פרי העץ אלא פרי האדמה, מידי דהוה אשותא דפרחא. וכללא דמילתא כל שהוא פרי מברכין עליה בורא פרי העץ, וכל שאינו פרי אע"ג דמעץ קא נפיק, או מאן דאכל קליפין של העצים לא מברך אלא פרי האדמה וכדמפורש בראש פרק כיצד (ל"ו.) בענין צלף בקפרס ואביונות. שומשמי בחיותיהו פרי האדמה, טחנינהו שהכל. על משחיהון וכוספיהון פרי האדמה. אמגוזי ולוזי ובוטמי פרי העץ, ובסוף בורא נפשות, על כוספיהון פרי האדמה. וכל מיני אילנות דלא כתיבין בפסוק זה בתחלה פרי העץ, ולבסוף בורא נפשות. והני צנובר פירי דארזא אינון ופרי העץ. מי שאכל מיני מזונות ותמרים או רמונים ושותה יין כשהוא מברך לאחריהם, מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו, מפני שחלוקין הן בחתימתן ואין חותמין בשתים. גרגלידי דלפתא (ל"ט.) בין פרמי רברבי בין זוטרי כד מבשלין פרי האדמה, בחיותיהו שהכל. גזר בין בחיותיהו בין כד מבשלין פרי האדמה. גזר דמבשלין ליה גוים לית ביה משום בשולי גוים, דנאכל כמות שהוא חי הוא. עלי גפנים ולולבי גפנים שהכל. יין (ב"ב צ"ה:) הנמכר בחנות בורא פרי הגפן, דורדיא דחמרא דשדי עליה מיא ושאפו ליה שהכל. בנת אסא שהכל דלא נטעי אינשי אדעתא דבנת אסא. שהדנג וכנגד פרי האדמה, חמצי וטלופחי ובקילי ומוגי כד רטיבי פרי האדמה, כד יבישן ואכיל להו בחיותיהו שהכל, בשלינון וקלינון פרי האדמה.
<h2>דף מ:</h2>
ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו, כגון בשר בהמה חיה ועופות ודגים, ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל, [ועל החלב ועל הגבינה ועל הבצים שהכל, ועל החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומ' שהכל] ועל המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות שהכל. היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית, דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואיזה שירצה יקדים. ואמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי [בסעודתא] אייתי לקיימיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא, אמר ליה רב חסדא לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, א"ל זה שני לארץ וזה חמשי לארץ, א"ל מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך, והכי הילכתא. הלכך ענבים ותאנים ורמונים כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה [וכל הסמוך לארץ קודם לברכה] כגון זתים ותמרים קודמין לענבים ותאנים ורמונים כרב המנונא. והני מילי בדלית חד מיניהו חביב, אבל אי אית חד חביב, חביב קודם אע"ג דהוא מאוחר בפסוק, דהא אפילו האי דליתיה בהאי פסוקא אמרו רבנן חביב עדיף, כל שכן מאי דאיתיה בפסוקא וחביב דהוא קודם: כי איכתיב בהלכות גדולות בשבוש דענבים קודמין לזיתים ליתא דטעות סופר הוא.
<h2>דף מג.</h2>
מתני' [והוא] אומר על המוגמר. אמר ר' זירא אמר רב ירמיה מאימתי מברך על המוגמר משתעלה תמרתו, דבעי אורוחי ועדיין לא אורח, ואמר רב חסדא אמר רב על כל המוגמרין כולן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמין חיה הוא ומברכין עליה מיני בשמים. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל וכל שנטל מן חיה כגון זבאר דהוא חלבא דשונרא ברא וכיוצא בו מיני בשמים. ומשחא דאפרסמא בורא שמן ערב. וכשרתא ומשחא כבישא ומשחא טחינא כולהו עצי בשמים. כשרתא גאליה, עקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אותו מעשה רוקח מפוטם, כמעשה פטום שמן המשחה. ומשחא כבישא, כגון שומשמי שכובשין אותם עם הורד ועם בינפסיג ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתישן וקולט את הריח. ומשחא טחינא שומשמין שאין כובשין אותן זמן מרובה אלא עם טחינתן נותן עמהן עצי בשמים ומוציאין את השמן, שאין קולט הריח אלא קמעא, ואפילו הכי אמרי נהרדעי עצי בשמים, והלכה כמותן. (מ"ג:) וסמלק וחלפי דימא עצי בשמים. סמלק הוא יאסמין. חלפי ימא לא ידעינן להו, וכד אתא מר רב אלעזר אלוף מן אספמיא למתיבתא תני לרבנן היכי אינון. נרקים דגניניתא עצי בשמים, ודברא עשבי בשמים. נרקים דגניניתא הוא חבצלת השרון, דברא אינון מדבריות שיוצאות בלא נטיעה. ובעל הלכות כתב הכי ורדא עצי בשמים, סוסאן עצי בשמים, והיינו שושנת העמקים. אהיני רטיבי עצי בשמים, והיינו אשכול הכופר. (שה"ש א'). והאי מימרא דכל המוגמרות כלן מברכין עליהון עצי בשמים אותבינן עלה מהא דתניא אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' משל בית קיסר ושל הדס שבכל מקום. ואית ספרי דכתיב בהו תיובתא, וסלקא בתיובתא, ואית ספרי דכתיב בהו הדס וכל דדמי ליה, ולא סלקא בתיובתא. וכתב רבינו האיי ז"ל נמי דתרין גרסי הוו גרסי לה רבנן, מנהון דסלקא בתיובתא, ומנהון דלא סלקא. ומר רב שמואל ראש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל לא הוה מברך עצי בשמים אלא על הדס בלבד. והשתא לא קחזינא אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא, אלא כלהו בגרסיהו מפרקי לה הדס וכל דדמי ליה. ונקיטינן אורחא מן סמלק וחלפי ימא ונרקים דגיניניתא ומאי דהוא כיוצא בהן מברכין עליהם עצי בשמים, ואע"ג דאית בהו מאי דרכיך, אמרי לא איכפת לן, מוציא עלין מעצו הוא כדפרשינן לעיל, דהא חלפי דימא הכי אינון, והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתן דרכיך, ואיקרי עץ. והני מילי אמרינהו מר רב אחא ז"ל מדקאמר גבי חלפי דימא עצי בשמים, דמספקא לן משום דרכיך, מכלל דכל היכא דאיכא עץ עצי בשמים מברכינן עליה, ותניא נמי הכי גבי [כלאי] הכרם כי האי גונא (תוספתא כלאים פ"ג ט"ו) כל שתחלת בריתו מוציא עלין מין ירק הוא, וכל שתחלת בריתו מוציא עץ מין עץ הוא, ובצלף הוא דפליגי בית שמאי דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכי נהוג עלמא השתא.
<h2>דף מג:</h2>
ואמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על ריח הטוב, שנאמר כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח. וכתב רבינו האיי ז"ל מאן דמורח באתרוגא מברך אשר נתן ריח טוב בפירות, והני לימוי דנפקין השתא בבבל וכן נראנג וספר גלי וריחני דמשחא ובוסמני מברכין עליהון. והני מילי דעבידן לריחא, אבל בשמים דעבידן לבית הכסא דלא ליתי ריחא בישא, ומשחא דעביד לעבורי זוהמא, ושמן ובשמים דעבידן קמי מתים ומסבת גוים לא מברכינן עליהו, דגרסי' בפרק אלו דברים (נ"ג.) אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבר את הזוהמא אין מברכין עליו. תנו רבנן הנכנס לחנותו של בשם אע"פ שישב שם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת, נכנס ויצא נכנס ויצא כמה פעמים מברך על כל פעם ופעם, דבשם נמי לריחא עביד, כי היכי דלירחי אינשי וניתו ומזבני מיניה, אבל דמתים לאו לריחא עבידי. וסתם מסבת גוים לע"ז עבידא, ותנן (נ"א:) אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים ושל ע"ז. ומאן דמסגי בין ביממא בין בליליא ומורח ריחא דמוגמר בין מבתי ישראל בין מבתי גוים לא ליברוך, דגוים [לא, ד]סתם מסבת גוים לע"ז, דישראל נמי לא, משום דאיכא מעוט נשים דמקטרן לכשפים, ותו מיעוט דמקטרן לגמר את הכלים, והוה ליה רובא דלא עביד לריחא, וכיון דרובא לא עביד לריחא לא מברכינן עליה. והיכא דהוו יתבי ואייתו לקמייהו משחא כבישא או משחא טחינא ואסא בהדי הדדי דתרויהו בורא עצי בשמים, עילוי הי מיניהו מברך ופטר ליה לחבריה, על אסא מברך הואיל ואיתיה לבושם בעיניה, או דילמא על משחא מברך דאית ביה תרתי, אית ביה למישף מיניה ואית ביה ריחא לארוחי, מפלג פליגי בה בית שמאי ובית הלל, ואע"ג דרבן גמליאל מכריע כבית שמאי, הלכתא כבית הלל, דתנו רבנן (מ"ג:) הביאו לפניהם שמן והדס, בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס, ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן, אמר רבן גמליאל [אני אכריע] שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס לריחו זכינו, לסיכתו לא זכינו, אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע, רבא אמר הלכה כבית הלל, והלכתא כרבא דבתרא הוא. ות"ר הביאו (מ"ג:) לפניהם שמן ויין, בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו, מברך על השמן ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין ואחר כך מברך על השמן, וטחו בראש השמש, ואם [שמש] תלמיד חכם הוא, טחו בכותל, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק.
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח כלבנון שנאמר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון: המקום ברחמיו יחיש גאולתינו ויבנה ביתו והיכלו במהרה בימינו ונזכה לברכו ולהללו על פירות ארצו בקדושה ובטהרה כדכתיב (יואל ב') ושלמתי לכם את השנים וכו' ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם [ו]אין עוד [ו]לא יבושו עמי לעולם.
<h2>דף מד.</h2>
מתני' אכל ענבים ותאנים ורמונים רבן גמליאל אומר מברך אחריהם שלש ברכות, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא כל שהוא מחמשת המינין, שהן מיני דגן, ועבדינהו מעשה קדרה, בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, שהיא על המחיה, ואם איתיה ממיני האילנות האמורין בפסוק זה, בתחלה בורא פרי העץ או פרי הגפן, ולבסוף על העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. מחתם מאי חתים, לדידהו על הארץ ועל פירותיה, ולדידן על הארץ ועל הפירות, ואם הוא יין על הארץ ועל פרי הגפן, ובחמשת המינין חתים על הארץ ועל המחיה. וזהו ברכת חמשת המינין כד עביד להו מעשה קדרה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ונתת והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולהודות לך עליה רחם ה' אלהינו על ישראל עמיך ועל ירושלים עיריך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ובכבוד כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה. ועל הפירות נמי דחמשת המינין פותח בה על העץ ועל פרי העץ, וחותם בה על הארץ ועל הפירות. וכד שתי חמרא פותח בה על הגפן ועל פרי הגפן, וחתים על הארץ ועל פרי הגפן. ועל (מ"ד:) הביעא ועל הכופרא ואמיא בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות, דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון לפניו ואין טעון לאחריו, לאתויי מצות. ולבני מערבא דכד מסלקי תפליהו מברכי לשמור חקיו לאתויי מאי, לאתויי ריחני שאין ברכה לאחריהם כלל. ואמר רבינו האיי ז"ל דאין הלכה כבני מערבא, ובפסקא נמי דלית הלכתא כבני מערבא, ולא נהיגי רבנן בבבל כותיהו, ואי ניחא ליה [לאיניש] למיעבד הרשות בידו.
כללא דברכות כל שלפניו מיני מזונות, לאחריו על המחיה, והני מילי בחמשה מיני דגן חטה ושעורה וכוסמין ושבלת שועל ושיפון, אבל אורז אע"ג דלפניו מיני מזונות, לאחריו בורא נפשות כדכתבינן לעיל ותני גבי אורז ולבסוף לא כלום. וכל שלפניו פרי האדמה, לאחריו בורא נפשות. וכל שלפניו שהכל, לאחריו בורא נפשות. וכל שלפניו פרי העץ, דאיתנהו בפסוק זה כגון גפן ותאנה ורמון וזית ודבש שהוא תמרים, לאחריו על העץ ועל פרי העץ, ושאר מיני אילנות דליתנהו בפסוק זה, לפניו בורא פרי העץ, לאחריו בורא נפשות.
